פסק-דין בתיק ע"א 1160-11-10

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת שושנה אלמגור) מיום 6 ספטמבר 2010 בת.א. 26521/04 בתובענה כספית שהגישו המערערים האחים לאונרד סם ודן כנגד איזו וסימון אסימוב פיתוח 1994 בע"מ, איזו דוידוביץ, סימון ארונצ'יקוב, אסימוב מור בניה ואחזקות בע"מ (להלן:" המשיבים") וכן כנגד המשיב והמערער שכנגד עו"ד יוסף דקר - (להלן:" דקר").

הרקע למחלוקת תואר בפסק הדין כדלקמן:

" תובע 1 תושב סאו-פאולו, ברזיל (להלן:"דן") השקיע כספים על ידי אחיו תובע 2 (להלן:"סם") בנתבעת 1 (להלן:"אסימוב") שאותה יסדו הנתבעים 2 ו- 3. (להלן: הנתבעים או "איזו" ו"סימון" בהתאמה) נתבע 4, עו"ד במקצועו (להלן:"עו"ד דקר") שימש בתקופה הנוגעת לתביעה פרקליטה המלווה של אסימוב ואף היה שותף להשקעות בה. נתבעת 5 היא חברה בת של "אסימוב" בבעלות הנתבעים.

ההיכרות בין סם לבין איזו וסימון החלה בסביבות שנת 1995, עת שימש הראשון המהנדס הראשי בחברת "שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן:"שו"פ"). במסגרת תפקידו נדרש סם להתקשר עם חברות קבלניות לצורך ביצוע עבודות שיפוץ בשירות שו"פ שאחת מהן הייתה אסימוב. הקשר בין השלושה נוצר כאשר קיימו פגישות פרטית, מחוץ למסגרת עבודתו, שבה הוסכם ביניהם כי ישתפו פעולה בפיתוח עסקים באופן שסם ישתמש בקשריו ובידע שצבר כמהנדס בשו"פ לצורך העברת עבודות לחברה בת נוספת של אסימוב בשם
"דגל הדס". סם עצמו היה שותף סמוי באותה חברה ומניותיו בה, ששיעורן היה שליש, הוחזקו בנאמנות בידי עורך הדין גבריאל הנר (להלן:"עו"ד הנר").

"דגל הדס" שימשה למעשה ה"צינור" המרכזי במערכת מסועפת של חברות קשורות שהקימו הנתבעים סביבה, ואליה הוזרמו הכספים מן החברות האחרות - בין היתר, עשרה אחוזים מרווחי אסימוב. עוד יצויין, שכדי להגדיל את תזרים המזומנים שנדרש לפיתוח המיזמים השונים של אסימוב, צירפו אליה הנתבעים משקיעים נוספים כשותפים.

המחלוקת שבמוקד התביעה נוגעת לשתי עסקאות שנעשו בסמיכות זמנים: באחת פעלה אסימוב לשיפוץ ולהוספת בניה בבנין הנמצא במתחם האוניברסיטה בעיר מוסקווה להלן:"הנכס שבמוסקווה"); בשניה זכתה החברה במכרז לפיתוח שני בניינים ולשיפוצם, ברחוב מגן אברהם וברחוב יפת ביפו (להלן:"עסקת יפו").

בשנת 1997 עלתה על שולחנה של אסימוב הצעה עסקית: רכישת 50% מהנכס שבמוסקווה. הנתבעים פנו אל סם והציעו לו להשקיע בעסקה סך של 150,000$ שתמורתו יקבל 15% מזכויותיה של "אסימוב" בנכס. סם נעתר להצעה, ולאחר שמסר לאחיו את המידע הועבר מן הסכום האמור, על פי הוראת איזו וסימון, לחשבון בנק בריגה, בירת לטביה, שהיה רשום על שמו של שותף רוסי אשר היה מעורב בעסקה. לאחר כמה ימים הציעו הנתבעים  שנית לסם כי ישקיע באמצעות אחיו סך זהה, הפעם תמורת 10% מזכויות אסימוב בעסקת יפו. לטענת התובעים, 150,000$ נוספים הועברו לאותו חשבון.

התובעים והנתבעים קיוו להפיק רווחים מהמבנים לכשיסתיים שיפוצם, אולם תקוותם נכזבה. שיפוץ הנכס שבמוסקבה התארך יתר על המידה והעלויות גבהו בהתאם. כמו כן התברר כי הבעלות על הנכס לא הועברה לאסימוב כמתוכנן. בסופו של דבר, לאחר שהתעוררו בעיות נוספות במהלך הבנייה, הוחלט להותיר את הנכס כמות שהוא ולוותר על ההשקעה. גם בעסקת יפו לא ראו השותפים ברכה בעמלם. לאחר שהופקדה ערבות בסך 500,000 ש"ח להבטחת השיפוץ בכל בניין לא עלה בידי אסימוב לפעול להשבחת השניים, עקב חיוב גבוה בתשלום מס שבח והפחתת מספר יחידות הדיור שאושרו בתכנית הבניה.

התובעים טוענים כי נפלו קרבן למעשה תרמית של איזו וסימון, אשר הציגו מצג שווא בכל הנוגע לזכויותיהם הן בנכס במוסקווה הן בעסקת יפו. לגרסתם, עו"ד דקר, ששימש עורך הדין של הצדדים, היה שותף למעשי המרמה ופעל ברשלנות אגב הפרת חובתו המקצועית. איזו וסימון, מנגד, מכחישים כי קיבלו מהתובעים כספים. הם מבקשים לקבל כי יחסי שותפות שררו ביניהם ובין סם, וזה היה פעיל באסימוב ואף היה מודע לאופן שבו נערכו העסקות. עו"ד דקר מצדו טוען להגנתו כי לא הוא ייצג את הצדדים ברכישת הנכסים, כי אם עו"ד הנר. סם, אליבא דעוה"ד דקר, בחר שלא לברר את פרטי העסקה לשיפוץ הנכס שבמוסקבה, ואילו בעסקת יפו היה מעורב אישית ואף יזם את רכישת הבניינים מטעם אסימוב.

התביעה, בסך 2,000,000 ש"ח, מתבססת בין השאר על כתב התחייבות מיום 12.10.97 (ת/33) שבו אישרה אסימוב קבלת סך 300,000$ מדן, שתמורתם היה אמור לקבל זכויות בשיעור 15% מהנכס שבמוסקווה ו- 10% מעסקת יפו, והתחייבה להשיב לו את כספי ההשקעה בכל עת, בתוספת ריבית שנתית בשיעור 12% (להלן:"החוזה").

הערעור

הערעור על סעיפיו מופנה רובו ככולו כנגד הקביעה כי טענת תרמית כלפי המשיבים לא הוכחה. לטענת המערערים היה על בית המשפט לקבוע ההפך, הן לגבי העסקה במוסקבה והן לגבי עסקת יפו.

המשיבים מצביעים על כך שהערעור בנוי על תקיפת ממצאים עובדתיים המעוגנים בחומר הראיות ומבוססים גם על התרשמות אישית של ערכאה דיונית.

ערכאה דיונית אשר ישבה על המדוכה ובחנה היטב את חומר הראיות, אף התרשמה באופן אישי מהעדים שהופיעו לפניה, מצאה לקבוע כדלקמן בפתיח לפסק דינה המפורט:

" נוכח העדויות שנשמעו לפני מתקבל הרושם כי ככל שהדברים אמורים בעסקאות שעשו הצדדים זה עם זה, רב הנסתר על הגלוי. הם ניהלו ביניהם מערכת יחסים עסקית שלא היתה מביישת בעלי הון בשוק האפור: הסכמים נכרתו בהבל פה וללא תיעוד בכתב ; מסמכים שנערכו לא נחתמו;מאות אלפי דולרים הועברו, בניגוד לחוק (בתוך מזוודות, בשקיות בכיסים ובגרביים כפי שנראה בהמשך) אל תוך ישראל ומחוצה לה, מבלי שרשויות המס קיבלו דיווח על כך; שוחד ניתן לפקידים בארצות זרות ומכרזים "נתפרו" למידותיה של חברה בידי בעל ענין נושא משרה ממשלתית; כל השותפים נטלו סיכונים ניכרים מתוך כוונה לגרוף לכיסם רווח משמעותי, אך המציאות טפחה על פניהם והותירה אותם לפני שוקת שבורה, באין בידם אסמכתאות מבוססות הנדרשות לשם השבת הכספים שהשקיעו התובעים".

המערערים מתעלמים מקביעת מוצא נחרצת זו אשר בפסק הדין ואין לגביה שום התייחסות לא בהודעת הערעור ולא בעיקרי הטיעון. בקביעה זו החולשת על פסק הדין כולו, גלום ומתמצה הקושי שעמד בפני בית המשפט לקבוע כי המשיבים פעלו כלפי המערערים בתרמית.

כפי שציינה הערכאה הדיונית בפסק דינה הנטל הרובץ על כתפי הטוען לתרמית הוא כבד ובנסיבות שתוארו לעיל אין בידנו להתערב במסקנתה או לכתוב פסק דין אחר במקומה.

בפרט שבכתב התביעה אין כל הבחנה בין המערערים וגם הסכומים שהועברו למשיבים כנטען בכתב התביעה שויכו לשניהם.